<h1>מרדכי סימנים קנ"ז—קס"ב</h1>
<h2>דף מה:</h2>
מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו פרש"י בין בבהמ"ז בין בברכת המוציא אבל ר"י פירש דוקא בברכת זימון אבל בברכה ראשונה מוציאין זה את זה והטעם דבסוף הסעודה נחלקים זה מזה לכך מברך כל אחד לעצמו אבל בתחלת הסעודה שהם יושבים יחד ונהנין בברכה דעל ידי כן מותרין לאכול דעתן להצטרף. וה"ר יוסף פירש בשם רשב"ם דברכת המזון דאורייתא וברכת המוציא דרבנן ולא אחמור בה כולי האי ויוצא אחד בברכת חבירו והכי אמרי' לעיל פרק מי שמתו (דף כ:) בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ולפי זה צ"ל דקראי דאייתינן לעיל (דף לה. ולקמן דף מח:) אסמכתא בעלמא נינהו: סופר מברך ובור יוצא מכאן נראה לר"י שהנשים יוצאות בזימון שלנו אע"פ שאינן מבינות בלשון הקדש ולאו ראיה היא דדילמא מיירי שהבור אינו יודע לברך אבל מבין הוא בלשון הקדש ויודע מאי קאמר סופר אבל רש"י הביא ראיה מדתנן במגלה (יז.) והלועז ששמע אשורית יצא מיהו י"ל דפרסומי ניסא שאני דהתם (יח.) אמרינן אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני. וכתב רבינו מאיר סופר מברך ובור יוצא וצריך שיתכוין הסופר להוציאן וגם הבור יתכוין לצאת בברכתו דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע: שאני התם דאיכא דעות מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות ה"ר אברהם מאורלייני"ש חמיו של ר' יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן גם רבינו שמחה היה עושה מעשה לצרף אשה [לי'] לזימון ואפילו אם תמצא לומר לא מיחייבא האשה אלא מדרבנן דבעיא היא פ' מי שמתו (דף כ:) ה"מ לאפוקי אחרים י"ח אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרפת: שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים פירש ר"ח כלומר דאחד חייב להפסיק לשנים ואחר שברכו ברכת זימון אם רוצה לגמור סעודתו לעצמו מברך המוציא ואוכל כל צרכו ושוב מברך ברכת המזון לעצמו ושנים אין מפסיקין ליחיד פי' אין חייבין להפסיק ומיהו אי בעי למיעבד הרשות בידם הכי מוכח סוגיא דתלמודא: אין זימון למפרע הלכך ג' שאכלו יחד ושכחו וברכו כל אחד לעצמו בטל הזימון אבל אם שכח האחד מהם ובירך לעצמו והשנים לא בירכו מזמנין עליו והוא אינו יכול לזמן עוד כדאמר לקמן בפירקין (נ.) הני תלתא דקבעי סעודתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובירך לדעתו אינון נפקין בזימון דיליה וכו': בא ומצאן כשהן מברכין והוא לא אכל ושתה עמהם רב [זביד] אמר אומר ברוך הוא ומבורך ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ואי הוי עשרה [ואשכחינהו דקאמרי נברך] עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד: הא דעני אמן בבונה ירושלים כתב בה"ג וכ"פ רש"י ור"ח ז"ל דלאו דוקא בונה ירושלים דה"ה אחר סיום כל הברכה כגון בסוף י"ח וסוף ישתבח שהוא סיום פסוקי דזמרה וסוף ברכת קריאת שמע דשחרית וערבית וסוף יהללוך דהלל וכיוצא בהם אבל לא נהגו העולם לומר אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ"ז.
